הטאבלט איננו המטרה , הוא עוד אמצעי להוראה חדשנית 

הסכנה הגדולה בכניסת הטאבלטים אל בתי הספר בישראל, היא בהתייחסות לאמצעי זה כאל אופנה להתגנדר בה. אופנות, כדרכן , באות והולכות. כניסת הטאבלט במהירות העצומה בה נחת בשדה החינוך, יוצרת כרגע עמימות ואי ודאות, משולבות בפחד מפני השינוי הצפוי. מדינות כאוסטרליה, סקוטלנד, אנגליה משלבות את האמצעי החדש בממדי ענק, תוך תהליך שיטתי של הטמעה.

הטמעה ? הכוונה היא כמובן אל המורים, בראש ובראשונה. הקולות הנשמעים מדי פעם בישראל כנגד הטאבלט, הם לגיטימיים. אך הם נובעים במידה רבה מקוצר רוח, וחוסר סבלנות לתהליכים ארוכי טווח. בויכוח המתנהל, מושמעות בערבוביה כמה טענות החוזרות על עצמן. אני מנסה כאן למקד אותן :

א.      התנגדות גורפת או חלקית ל"תום עידן הספר". נראה כי טיעון זה הוא מהמובילים בקרב המתנגדים. קיימת חרדה אמיתית לאובדן ערך האחיזה בספר כחפץ להתקשר אליו, לחוות אותו תוך קריאה מהנה, לשמור אותו בספרייה הפרטית. דור המבוגרים, ההורים, הסבים והסבתות, מתקשה לעכל ולקבל את השינוי הזה של אובדן הקשר עם ערש  התרבות וסמל הלמדנות. מבחינת המתנגדים, ספר דיגיטלי, איננו יכול להיות החלופה לספר המוכר, המלווה את האינטלקט האנושי דורות רבים.

ב.      הסתייגות מהצגת למידה באמצעות טאבלט כשיא חדש של חדשנות פדגוגית . הסתייגויות כאלו נשמעות הן מצד אנשי חינוך והן מצד הורים . האוחזים בטיעון הזה, מבקרים את השימוש בטאבלט ואופן הפעלתו. טענה רווחת היא שבעצם אין בו חידוש מרעיש והוא עלול להוביל את התלמיד אל למידה לא ממוקדת. ועוד: כי התרבות הטכנולוגית המשחרת ללומד עצמאי, מפתחת חוסר ריכוז, היעדר ליבה ברורה של תכנים.

ג.       הביקורת הרווחת בעיקר במקומות שמצויים בשלבים הראשונים של הטמעת הטאבלט, מתייחסת למעין חוסר סדר ודיפוזיה בעת השיעור עצמו. עיסוק מופרז של המורה בצדדים הטכניים, ביישום האפשרויות של הטאבלט. יש המציינים את דרדור השיעור בכתה לבעיות משמעת הנובעות מהתנהלות לא סינכרונית של המורים והתלמידים, בשל כשלים או בעיות טכניות.

ד.      ביקורת מכיוון שונה מתייחסת לאופן מימון פרויקט הטאבלט. ביקורת זו היא חלק מויכוח מתמשך בשאלה : מי מממן את רכישת הטאבלט? מי מממן את התחזוקה שלו ? מדוע הורים נדרשים לרכוש אותו , או להשאיל אותו, ובמה הוא שונה ממחשב רגיל בחדר המחשבים או ציוד במעבדת מדעים ? סוגיה זו משמשת אבן נגף בפני מנהלים ורשויות השואפים לשלב את הטאבלט, והיא קשורה לסוגיית תשלומי הורים בישראל.

ה.     ביקורת נוספת מושמעת דווקא מצד מומחי תוכן ומומחים לטכנולוגיה חינוכית. המבקרים טוענים כי בשנים האחרונות השקיעה המדינה סכומי עתק בטכנולוגיה חינוכית שנקרא לה " שמרנית" . כך נבנו חדרי מחשבים חדשים, נרכשו ערכות מחשב נייד, הותקנו "לוחות חכמים" בכיתות. בעוד זה קורה, אומרים המבקרים, נכנס בדרך לא דרך הטאבלט. וכך מתערבבים להם כמה תהליכי הטמעה אלו באלו, לפעמים באותו בית ספר.

מכיוון שאינני איש טכנולוגיה חינוכית, אנסה להתמודד עם הטיעונים המגוונים, מזווית של איש חינוך תוצר הדור "הישן". כמי שמאמין בפוטנציאל שמביאה עמה הטכנולוגיה החדישה, מבלי לזלזל בסכנותיה.

ראשית, לגבי מהפכת הספר הדיגיטלי הכובש את מקומו של ספר הלימוד הרגיל. עם היד על הלב, האם ספר הלימוד הקונבנציונלי הוא תכלית הלמידה? האם ניתן להשוותו לספרי שירה, ספרות קלאסית ומודרנית, אלבומי אמנות ? נכון שהטאבלט התפרסם בתחילה  כילקוט ספרים קליל ואוורירי. נאמר שהתלמיד לא יצטרך להיגרר עם תרמיל ספרים. זו הייתה בשורה על רקע ההרגל של המערכת הישראלית המעמיסה 12 עד 14 מקצועות לימוד על תלמיד חטיבת ביניים. זו הקלה לכל תלמיד. אלא שזהו פן משני לעומת האפשרויות הגלומות בטאבלט הלימודי. היישומים מאפשרים לתלמיד ולמורה סימון ואיתור קטעים, הוספת הערות שוליים, מעבר קל בין פרקים, לכל הכיתה, ואפילו שימוש בו בעת במספר ספרי לימוד.

אך גם אלה הם לא הכל. כלי הלמידה הזה מאפשר פיתוח למידה פעילה, למידה בקבוצות, למידה מבוססת משימות. הוא מאפשר חיפוש ואיתור מידע, פיתוח חשיבה מסדר גבוה, שילוב מיידי של מדיה חינוכית כמו סרטונים. הכל תוך כדי השיעור, והלאה, בבית . בפני המורה המיומנת מגוון עצום של אפשרויות , ככל שההטמעה מתקדמת. מלימוד רגיל של טקסטים דרך בניית מצגות וכניסה אל העולם הוירטואלי תוך  כדי השיעור. הלמידה באמצעות טאבלט עשויה להביא שינוי של ממש באופי הלמידה, והחוויה הלימודית. היא עומדת בקנה אחד עם עקרונות הלמידה המשמעותית. מבחינת תהליך הלמידה, הטאבלט דומה אולי למחשב הנייד והנייח, אך יתרונו הבולט הוא בכך שהוא מתנייד עם התלמיד לכל מקום שילך. זוהי בעצם מעבדת למידה אישית ועצמאית. מומחים כמו פרופסור שמעון שוקן, אמרו לי שלא ירחק היום ויגיע מודל של טאבלט שהוא מחשב נייד לכל דבר ועניין. 

    באשר לביקורת על הפער בין החזון לבין מה שקורה בשטח, התקלות, חוסר מיומנות המורים, בעיות המשמעת. מהתרשמות ממספר בתי ספר מטמיעים, אכן בשלבים הראשונים יש חבלי לידה לא קלים. מורים ומורות , בעיקר אלו מביניהם בעלי ותק רב, מתקשים להתמודד עם מהפכה שהיא גם טכנולוגית וגם משנה את דפוסי ההוראה והלמידה. כלומר, המורה צריך לעבור שני מהפכים בתפיסת תפקידו. שליטה ומיומנות טכנולוגית אותה לא ספג בראשית דרכו. והמהפך המשמעותי יותר, להסתגל אל תפקיד המנחה, המפתח לומד אוטונומי.

   שורשי הביקורת על התנהלות שיעורים המתקיימים בסיוע טאבלט, מצויים בשלב חבלי הלידה. אין ספק, שעד אשר לא ירכוש המורה מיומנות בסיסית וביטחון עצמי, השינוי הזה בעייתי. עד אשר לא תחדור תודעת ההטמעה השיטתית כתובנה מובילה, לא יקרה שינוי. במושגים שהורגלנו להם, לעיתים השתלמות של 30 שעות או ימי עיון , נחשבים כהטמעה . האמת היא שכדי לעבור את שני המהפכים שציינתי, מורים ומנהלים זקוקים לשנת הטמעה הכוללת תרגול נצפה, ניתוח אירועים, הדרכה מלווה. למשך שנה אחת לפחות. חוגי חינוך ומכללות הוראה חייבים להטמיע את ההוראה החדשנית בתוך תכנית הלימודים לקראת הסמכה. המערכת צריכה ליזום שיעורי הדגמה  של למידה באמצעות טאבלט , עם כיתות של תלמידים, כסימולציה מחכימה. במודל כזה צפיתי בכנס ה BETT  בלונדון, לשם הביאו מספר כיתות , וקיימו פאנל מומחים בעקבות.

   באשר לטיעון הבא מכיוון מבקרי אופן מימון הפרויקט, הדורש מההורים השתתפות כספית. האמת היא שדרישה מההורים לממן את הטאבלט יוצרת מיד אפקט של אנטגוניזם ומכניסה את התהליך לאזור לא רצוי של חיכוך בין בית הספר וההורים ( או הרשות וההורים ). זו גם דעתי לגבי ספרי לימוד, מחשבים, וכיו"ב. כל אמצעי הלמידה צריכים להיות ממומנים על ידי המדינה. כמו במרבית ארצות אירופה. אמצעי למידה אמורים להיות במפעל השאלה לאומי , בו התלמיד לוקח אחריות מלאה על שמירת הציוד. במציאות שלנו זה מתנהל באופן חלקי, לא שיטתי. בתוך ההקשר הרחב של כניסת הלמידה באמצעות טאבלט, נושא מימון הרכישה מעלה קושי המעצים את החששות והלבטים .

   ולטענה על עומס של תכניות ומיזמים הנכנסים בעת ובעונה אחת למערכת. טענה כזו דורשת התייחסות נרחבת, העלאת סוגיית הסינרגיה בין מטרות ותכניות. לא כאן עניינה.  כניסת הוראה באמצעות טאבלט מחייבת תכנון מפורט, הטמעה ארוכת טווח, כפי שכבר ציינתי. יש אמת בטענה של עמימות בתוך עומס תהליכים ותכניות , מבלי מיפוי ותיאום בקצב ההתקדמות.  אפשרויות של שילוב, כמו למשל בין השתלמויות תקשוב והטמעת הטאבלטים.  זוהי רק דוגמא אחת.

  תלמידי ההווה גדלים בתוך מציאות ותרבות וירטואלית הולכת ומתעצמת. יש בתרבות הזו סיכויים וסיכונים. היא לא רק משנה את סוג המיומנויות שלנו, אלא גם את תפיסת ההוראה ומהות השיעור בכתה או מחוצה לה. מכשיר הטאבלט הוא איננו יותר מאשר אמצעי העשוי להיות ולהיראות אחרת בעוד 5 שנים . הוא לא המהות. ואין לעולם המבוגרים האופציה להתעלם מהמהפכה הוירטואלית הדיגיטלית. היא חלק מאתנו, ואנחנו בתוכה. על כן, כל מה שמתרחש בבית הספר, צריך להיעשות באופן מושכל, שיטתי, יצירתי.

טבת תשע"ה, ינואר 2015

ביבליוגרפיה

אברהם רותם ועידית אבני , " למידה משמעותית 2020 – טכנולוגיה מעצבת משמעות " , אתרי מרכזי פסגה. 2012 .

מחקר הטמעת הטאבלטים בבית ספר בצפון על ידי "קדימה מדע", מכון הנרייטה סאלד, תשע"ד

מירב אלון , מודול הדרכה של חברת LEARNI וטללים אסטרטגיה , תשע"ד